האם מותר לכתוב פסוקים כדי לתלות על הקיר?
האם מותר לכתוב פסוקים כדי לתלות על הקיר, ומה מותר לכתוב בכתב אשורית?
בזמן האחרון, נתפשט מנהג למסגר פרשיות של "אשת חיל" בכתב אשורית על קלף ובדיו כשר ולתלות על הקיר. במאמר זה אנסה לברר האם דבר זה מותר וכן דינו של כתב אשורית בכלל, כגון: דברי חול (בשלטים, עיתונים וכד'), דברי קדושה (לרקום הברכה על הטלית, לתלות ברכת הבית, אשת חיל, קמעות), פסוקים בודדים (במודעות, הזמנות וכיו"ב), ובתשמישי מצווה (גטין, כתובות).
שני דינים צריכים בירור כאן:
א. האם מותר לכתוב פסוקים כדי לתלות על הקיר?
ב. מה מותר לכתוב בכתב אשורית?
1. קדושת הכתב – מקור הדין
בבואנו לעסוק בכתב אשורית, תחילה נגדיר מהו כתב אשורית, מה מעלתו לעומת כתבים אחרים, ובמה הוא שונה מכתב עברי.
מובא בגמרא בסנהדרין:
בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש… מאי כתב עברית? – אמר רב חסדא: כתב ליבונאה (רש"י: כתב עברי – של בני עבר הנהר. ליבונאה – אותיות גדולות, כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות (כתב עברי קדום. ועיין בספר מרגליות הים כא:מא – כב.ד שמביא מקור מ"היראים" ע"ז סי' תי"ו, וכן מביא אותו הרב מ. כשר בנספח ל"תורה שלמה": כתב התורה ואותיותיה פרקים ו', י"ג).
תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה… ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב… וכתיב "וכתב את משנה התורה הזאת" (דברים, פרק יז פסוק יח)- כתב הראוי להשתנות. למה נקרא אשורית – שעלה עמהם מאשור.
תניא, רבי אומר: בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו – נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן – החזירו להם… למה נקרא שמה אשורית – שמאושרת בכתב.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר. (סנהדרין, דף כא ע"ב – דף כב ע"א)
שלש שיטות:
1. ניתנה תורה בכתב עברית ועזרא שינה אותו לאשורית (כתב הראוי להשתנות, שעלה עמם מאשור).
2. תחילה ניתנה אשורית, כשחטאו הפך לעברית, וכשחזרו חזר לאשורית (שמאושרת בכתב).
3. מעולם לא נשתנה!
על כל פנים, מסתבר שלכולי עלמא נחשב כתב האשורית למעולה יותר, ולכן כיום זהו הכתב בו אנו כותבים את ספר התורה.
בעניין כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות מובא במשנה במגילה:
אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. (מגילה, דף ח ע"ב – דף ט ע"א)
ומוסיפה על זה הגמרא:
הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים – זה וזה שוין.
וספרים נכתבין בכל לשון וכו'.
ורמינהו: מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי – אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו.
אמר רבא: … לא קשיא; כאן – במגילה, כאן – בספרים. מגילה מאי טעמא – דכתיב בה ככתבם וכלשונם, – מאי תרגום שכתבו מקרא איכא? – אמר רב פפא: "ונשמע פתגם המלך" רב נחמן בר יצחק אמר: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן".(אסתר, פרק א פסוק כ)
רב אשי אמר: כי תניא ההיא בשאר ספרים, ורבי יהודה היא. דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית… ורבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית. ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית – לא התירו אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך…
משמע מהמשנה והגמרא שמגילה תפילין ומזוזות הכתובים באשורית, על הספר ובדיו מטמאין את הידיים, וספרי תורה מטמאין אף אם נכתבו בלשון אחרת (רשב"ג ור' יהודה התירו רק ביוונית).
אך מלשון המשנה והברייתות למדנו, אגב אורחא, שאסור לכתוב תפילין ומזוזות בכתב שאינו אשורית.
בנוסף לדין של טומאת ידיים, מובאות במשנה בשבת דיני הצלה מדליקה בשבת וגניזה:
כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן[רש"י: כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת] ובין שאין קורין בהן[רש"י: כגון כתובים], אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם – מפני ביטול בית המדרש. (שבת, דף קטו ע"א)
בגמרא מובאת מחלוקת בעניין הצלת ספרים שלא קורין בהם:
איתמר: היו כתובים תרגום או בכל לשון, רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה… רב הונא מתרץ לטעמיה: בין שקורין בהם – נביאים, ובין שאין קורין בהם – כתובים, במה דברים אמורים – שכתובין בלשון הקדש, אבל בכל לשון – אין מצילין, ואפילו הכי – גניזה בעו. רב חסדא מתרץ לטעמיה: בין שקורין בהן – נביאים, ובין שאין קורין בהן – כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון – נמי מצילין… תנאי היא; דתניא: היו כתובין תרגום ובכל לשון – מצילין אותן מפני הדליקה, רבי יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.
למדנו שכתבי הקודש שקוראים בהם, כלומר – נביאים, מצילין אף אם נכתבו בתרגום או שאר לשונות; אך כתובים שלא קוראים בהם, אם נכתבו בתרגום או שאר לשון: לרב הונא (כשיטת ר' יוסי), לא מצילין; ולרב חסדא (כרבנן), מצילין.
לכולי עלמא גם ספרים אלו טעונין גניזה.
בהמשך של אותו דף, הגמרא דנה בדברים שלא מצילין:
תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה.
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא: היו כתובין [רש"י: תנ"ך] בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום (מיני דיו הפסולים לס"ת) בלשון הקדש… אמר ליה: אין מצילין. – והא רב המנונא תנא מצילין?… אמר רב אשי, כדתניא: אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו. (רש"י: מדקאמר מגילה בדיו – וקתני דהוא מן הדברים שבין ספרים למגילה, שמע מינה שאר ספרים נכתבים בסם ובסיקרא [ומצילין])
בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין? אמר לו: ותיבעי לך פרשת ויהי בנסע הארן גופה! היכא דחסר פרשת ויהי בנסע – לא קמיבעיא לי, דכיון דאית ביה הזכרות [שם השם], אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות – מצילין. כי קא מיבעיא לי – ספר תורה שאין בו ללקט, מאי? – אמר ליה: אין מצילין.
מהגמרא למדנו ארבעה דינים:
1. ברכות (וסידורים בכלל, ראה רש"י שם) וקמיעות, אף שיש בהם שם ה' – לא מצילין מפני הדליקה בשבת.
2. ס"ת שלא כתוב בדיו, לרבה בר רב הונא: לא מצילין. ולרב אשי מצילין [ומותר לכתוב כן].
3. ס"ת (או חומש, ראה רש"י שם) שאין בו סה"כ 85 אותיות – לא מצילין.
4. אם יש שם ה' בתוך 85 האותיות – מצילין.
לסיכום: כתב אשורי הוא הכתב שבו כותבים סת"ם, והוא מעלה את הספר לרמת קדושה אחרת: ככלל, ס"ת, תפילין, מזוזות ומגילות שנכתבו בכתב אשורית – מצילים אותם מפני הדליקה בשבת, חייבים בגניזה ומטמאים את הידיים. לפי חלק מהדעות, ספרי תורה, אף שנכתבו בלשון אחרת, יש להם אותה רמת קדושה; ורק תפילין, מזוזות ומגילות מקבות קדושה יתירה ע"י סוג הכתב והדיו.
דבר נוסף הנלמד מהגמרות הנ"ל, הוא שאסור לכתוב תפילין ומזוזות בכתב שאינו אשורית, ומאידך, יש להימנע מלכתוב קמעות וברכות בכתב אשורית.
א. כתיבת פסוקים מהתורה – מקורות
לפני שנתעסק בדין קדושת הכתב, יש צורך לברר דין בסיסי יותר של גדרי הכתיבה, כלומר: מה מותר לכתוב מהתורה? שהרי איסור הכתיבה לא נובע רק מצורת הכתב, אלא גם מתוכן הדברים – ישנם דברים שאסרו לכתוב כל עיקר.
הגמרא בגיטין דנה באיזה ספרים מותר לקרוא בבהכ"נ בציבור, וממשיכה בעניין איזה ספרים מותר לכתוב (ההערות – מפירוש רש"י):
מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ בציבור?… רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד הצבור.
ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא – אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור; מ"ט? דהא לא חזי למיקרי ביה.
ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר (מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת) – "עת לעשות לה' הפרו תורתך"(תהלים, פרק קיט), ה"נ כיון דלא אפשר (שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם) – "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכתוב מגילה (פרשה לבדה של תורה או שתים) לתינוק להתלמד בה?… תיבעי למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה (כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן), כיון דמגילה מגילה ניתנה כותבין, או דילמא כיון דאידבק – אידבק? תיבעי למ"ד תורה חתומה ניתנה (לא נכתבה עד סוף מ'), כיון דחתומה ניתנה אין כותבין, או דילמא כיון דלא אפשר כתבינן? א"ל אין כותבין, ומה טעם? לפי שאין כותבין (ואפי' למ"ד מגילה מגילה ניתנה, כיון דאידבק – אידבק).
איתיביה: אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה! א"ר שמעון בן לקיש משום ר' ינאי: באל"ף בי"ת… הכא במאי עסקינן – בסירוגין. כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים – מותר; ר' יהודה אומר: בבראשית – עד דור המבול, בתורת כהנים – עד ויהי ביום השמיני. (גיטין, דף ס ע"א)
אם כן, מהאמור לעיל נראה כי:
1. מותר לכתוב חומש מתוך ספר תורה, ואסור לקרוא בו בבהכ"נ מפני כבוד הציבור.
2. מעיקר הדין אסור לכתוב תושבע"פ או אפילו חלק מתורה שבכתב (שלא בספר שלם).
3. התירו לכתוב תושבע"פ וספר הפטרות משום "עת לעשות".
4. רבה (כת"ק): אסור לכתוב מגילה (פרשה אחת מהתורה) לתינוק להתלמד (אא"כ דעתו להשלים בעתיד לספר שלם);
לר' יהודה (ויתכן שגם לאביי): מותר.
5. מותר לכתוב מגילה בראשי תיבות (אל"ף בי"ת) או לסירוגין (רש"י: חלקים מהפסוק בראשי תיבות. רמב"ם (ע"פ הב"י): שיש רווחים גדולים בין מילה למילה).
ב. כתיבת פסוקים מהתורה – ראשונים
לכולי עלמא, נפסק שמותר לכתוב תורה שבעל פה, משום "עת לעשות".
הראשונים דנו בעיקר בדין כתיבת "מגילה לתינוק המתלמד", כלומר כתיבת חלקים (פרשיות, פסוקים בודדים) מהתורה שבכתב לצורך לימוד.
הרי"ף בגיטין כתב:
האי ספר אפטרתא … בשבתא … שרי למקרי ביה ושרי לטלטוליה דר' יוחנן ורשב"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת… כיון דלא אפשר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"; כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. וכן הלכה.(רי"ף, גיטין, דף כז ע"ב לדפי הרי"ף)
כלומר, הרי"ף (גיטין דף כז ע"ב לדפי הרי"ף) פוסק כר"י שמותר לכתוב פרשיה מהתורה לצורך לימוד, משום "עת לעשות".
הר"ן תמה עליו שמסוגיית הגמרא משמע שאביי קיבל את תשובתו של רבה שאין כותבין!
וברא"ש הוסיף: "ועוד, ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דרבי יהודה – שלא התיר אלא בדעתו להשלים"
ואכן פסקו האשכול, הר"י מיגאש והרמב"ם בניגוד לרי"ף:
לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיה בה פרשיות, ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. (משנה תורה, מהלכות ספר תורה, פ"ז הי"ד)
ולזה הסכים הרא"ש. אלא שהרא"ש הוסיף סברא להסבר שיטת הרי"ף:
ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר "תורה מגילה מגילה ניתנה" ולא חייש להא דקאמר "כיון דאידביק", דאם כן – אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה כיון דאידביק, ועוד ראה להקל, משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו.(רא"ש גיטין, פרק ה אות כ)
וכן המרדכי (גיטין דף ס ע"א) פסק כרי"ף והוסיף שמותר לכתוב קרבנות וק"ש (לקרוא, לאו דווקא לתינוק להתלמד) משום "עת לעשות" שאין הכל יודעם בע"פ ואתי לבטולי תפילה וק"ש שהיא מן התורה.
הב"י הסביר שהרי"ף לא פסק כרבה שהרי רבה סבר שאסור לקרוא בספרא דהפטרתא, והגמרא כתבה למסקנה כר' יוחנן ור"ל שעיינו בספרא דאגדתא שכיון דלא אפשר – "עת לעשות" הוא, ומסיבה זו מותר לכתוב מגילה לתינוק. (יש לציין שהב"י לא פסק הלכה כרי"ף אלא רק הסביר את שיטתו).
ג. כתיבת פסוקים מהתורה – להלכה
כותב מרן בשולחן ערוך:
א)… ומותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו, ואין בהם קדושת ספר תורה השלם. ויש מי שאומר שהם כס"ת לכל דבריהם, אלא שאין קורין בהם בצבור.
ב) לא יכתוב מגילה בפני עצמה שיהיו בה פרשיות. ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלימה לחומש, מותר.
ג) כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת, מותר. (שו"ע, יו"ד סימן רפג)
כן פסק המהרי"ט (שם) להחמיר וכן פסק ערוך השולחן (יו"ד, סימן רפג, יא-יג) שהלכה כהרא"ש והרמב"ם שאסור לכתוב מהתורה פחות מחומש שלם. ואף לשיטת הרא"ש אליבא דהרי"ף, הוא כותב שלא שייך בימינו ההיתר של "עת לעשות" מפני שבקלות אפשר להדפיס חומש שלם, ממילא אין חשש לביטול תורה כי כל עני בישראל יכול במקום לכתוב תורה לבנו, לקנות חומש מודפס לבנו… לכן יש לגעור בכותבים פסוקים על כתלי ביהמ"ד (ט"ז), וכן אסור לרקום פסוקים בטלית.
וכתב עוד שלכאורה דין זה הוא רק בתורה ולא בנ"ך, אלא שכתוב בגמרא שספר אפטרתא אסור למקרי בו.
ותמה הב"ח על השולחן ערוך:
ותמהתי על מה שכתב ב"י בשו"ע בסתם כדברי הרמב"ם [דאין כותבין], ולא חשש למנהג כל ישראל כהרי"ף והמרדכי, גם הרב בהגהותיו [הרמ"א] בש"ע לא הזכיר דבר, וזה ודאי כשגגה שיצאה מלפני השליט. (יו"ד סימן רפג)
הט"ז אף הוא התיר, אלא שהדגיש שמותר לכתוב פרשיה אך ורק כדי להתלמד (ולא לנוי או ל"סימן טוב").
כתב הש"ך (אך לא סייג דבריו דבריו כדברי הט"ז):
לא יכתוב התורה מגילה בפני עצמה כו' – ודעת הרי"ף והמרדכי והאגודה ושאר פוסקים דמותר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שהרי אין הכל יודעים בעל פה ואין לכל העולם חומשים בב"ה ויבואו לידי ביטול ק"ש ותפלה, וכ"כ הב"ח וכ' שכך המנהג פשוט בכל המדינות: (שו"ע, יו"ד, רפג)
משמע מדברי הש"ך (בניגוד לט"ז) שמותר לכתוב פרשיות או פסוקים מהתורה בכל מקרה ללא הגדר של "רק להתלמד".
לסיכום, השו"ע וערוה"ש פסקו שאסור לכתוב פרשיה מהתורה (כהרמב"ם), אך האחרונים פסקו להתיר (כהרי"ף) והט"ז סייג היתר זה רק כדי להתלמד.
פירוט דינים אלו מצאתי בחזון אי"ש (יו"ד סימן קס"ז, ט-יג):
מגילה (להתלמד) – אין בה אפילו קדושת חומש, אך שרי לכתוב (אלא שלכתוב עניין שלם הווי כבוד טפי). הותרה כתיבת התורה משני טעמים:
א. תורה שבע"פ – משום "עת לעשות" – בציר ליבא וישתכח – כלומר, בימינו התמעטו הלבבות מלהבין או מלזכור את כל התורה בעל פה, ואם לא תכתב – תשתכח.
ב. תורה שבכתב שלא בדיו וקלף – שאי אפשר לכל אחד להשיג ספר שלם ללמוד מתוכו. החיוב לכתוב בלשון הקודש, בכתב אשורי, בקלף ובדיו הינו רק בספר (מהתנ"ך) שלם, לכן ספרא דאפטרתא ומגילה לתינוק אין צריך לדקדק כלל כי אינו ספר שלם, אלא שמגילה לתינוק – עדיף בלשון הקודש.
אם צריך לכתוב תנ"ך בשאר לשון לשאינם מבינים לשון הקודש – אם אפשר ידקדק בסופר ובקלף ודיו וספר שלם, ואם אי אפשר – משום "עת לעשות" יכול בדפוס (לדעת החזו"א, דפוס לא נחשב כתב) ולא יצטרך קלף, וסופר וספר שלם. אם יכול לכתוב בדיו, וכתב בסיקרא (דיו פסול), כתב המשנה ברורה בשער הציון ס' שלד אות לז בשם המגן אברהם שפסול ואסור לקרוא בו (כי דין זה תלוי באם מצילים אותו מפני הדליקה, ולשיטתו כשכתב על קלף אך לא בדיו לא מצילין) אפילו יחיד בביתו, ואליה רבה התיר.
וכן פסק הגר"י אלישיב (קובץ תשובות קטו) כש"ך שהביא מהלבוש להתיר ונתפשט המנהג להקל בזה, לכן מותר לכתוב פסוקים בודדים מהתורה (במקום שאין חשש שיבואו לידי בזיון)
אבל הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ט, יו"ד כג) כתב בעניין המנהג לכתוב פיטום הקטורת על קלף ובכתב אשורית (שהר"ח פלאג'י כתב שנכון לכתוב כך (מקורו מספר סדר היום לר' משה בן מכיר. וכן כתב כף החיים (קלב, אות כג))). השו"ע אסר לכתוב פסוקים בודדים מהתורה, ואפילו הט"ז שהתיר, כתב: "מ"מ לא הותר אלא מגילה להתלמד, אבל פסוקים על הכתל לא שפיר עבדי!" ובשו"ת גינת ורדים: "לכתוב פסוקים בסוכה אין להם על מה שיסמוכו, ובדיעבד שכבר נכתבו מוטב שיניחום על הכותל לכבוד משיגנזו", אבל הר"ר יוסף הלוי (בגינת ורדים) הוסיף שאין למחות בכותבים פסוקים על מפות של ס"ת, אלא שהשואל אין מורים כן. וכ"כ הרדב"ז (ח"ד מ"ה). ורק מהחזו"א משמע שדעתו להקל. לכן פוסק הרב עובדיה שראוי להחמיר תחילה כדברי השו"ע. ובדיעבד מותר לקרוא בזה.
במשפטי עוזיאל (יו"ד, מה"ת עו) ע"פ הרשב"ץ: יש להתיר לכתוב פרשה שלא כדי להגות בה, כגון פרשת ייבום וחליצה. משמע, שכתובות על הקיר לנוי, ושלטים שנכתבו בהם פסוקים בכתב אשורי – מותר, והוא הדין לכתיבת פסוקים באגרות לצורך צחות הלשון (כמו שהתיר השו"ע) או לצורך אימון ידי הסופר.
סיכום ביניים:
1. החזון איש פסק שמותר לכתוב פסוקים בודדים מהתורה אף בכתב אשורי, (אך לא בירר דעתו בעניין כתיבת פסוקים באשורית על קלף בדיו פסול).
2. הרב אלישיב התיר לכתוב פסוקים בכתב אשורי במקום שאין חשש שיבואו לידי בזיון.
3. הרב בצמ"ח עזיאל התיר לכתוב פסוקים באשורית שלא כדי להגות בהם (אלא לנוי, לצחות הלשון, או לאימון ידי הסופר).
4. ערוך השולחן פסק שאסור לכתוב פסוקים בודדים מהתורה אף בכתב אשורי משום ש"עת לעשות", לא שייך בימינו כשיש דפוס.
5. הרב עובדיה אוסר לכתחילה לכתוב פסוקים בכתב אשורי, אך מי שפוסק כחזו"א (כלומר, אשכנזים) – יש לו על מי לסמוך, ולכן, בדיעבד מותר.
2. קדושת הכתב בראשונים
נשאל הרמב"ם:
בדבר טלית אשר בחר אותה בן אדם לציצית, ורצה להתנאות במצוות … וכתב בשוליה פסוק מן פרשת ויאמר, וכתב השם (בשלושה) יודין.
וענה:
המעשה הוא חטא ואינו מותר בשום פנים. ואיסורו לדעתנו משני טעמים.
האחד מהם, שאין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים אלא יכתוב שלוש תיבות… (ואפילו) מי שהתיר לכתוב פרשה לתינוק להתלמד בה, לא (התיר) זאת אלא בגלל הכרח הלימוד, לפי שלא ניתנה תורה להכתב פרשיות פרשיות, וכל שכן פסוק פסוק…
והטעם השני, אשר בגללו אסור זה המעשה, והוא יותר חזק מן הראשון, הוא שמפקיר פסוקי תורה לידי זלזול… שמותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדורסה ברגל ולהשתמש בה, כגון לפורשה ולכסות (בה) בעת כיסוי הערווה ובעת גילויה. ואיך נפקיר פסוקי התורה, שנכתבו בקדושה, שנכתבו מפי הגבורה, לאלו הטינופות והזלזולים? … שכתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה [סנהדרין כ"א ב'], ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש… ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאלו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול. וגנה רבי' יוסף הלוי ז"ל (הר"י מיגאש) לכתוב הגט… בכתב אשורי כספר תורה ואמר: כיצד נשתמש במכתב אלקים זה ויבוא לידי זלזול?! (שו"ת הרמב"ם, סימן רסח)
ומזה למד הרדב"ז:
ומה שנראה לי מדבריו ז"ל [של הרמב"ם הנ"ל] דאפי' דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית, שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה, ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים. ואסור להשתמש בו בדברים של חול, כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתִיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים. ואם כתב פסוקים מן התורה אפי' בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושן וביאורן שאסור לאבדן ביד והמאבדן מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב בפרק ו' מהלכות יסודי התורה. הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורית אסור כנ"ל: (שו"ת רדב"ז, חלק ד תשובה מה, אלף קיח)
ופוסק בשו"ע:
אסור לרקם פסוקים בטלית. (שו"ע יו"ד, סימן רפג הלכה ד)
בהמשך, השו"ע התיר לכתוב פסוקים בכתב אשורית אף באגרת שלומים:
אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט (שרטוט הינו חריטה של שורות בגוף הקלף, ע"מ ששורות הכתיבה תהיינה מיושרות, החיוב הוא משום "זה א-לי ואנוהו" – התנאה בפניו במצוות), אם הוא כתב אשורית. [ואין חילוק בין כתיבה לחקיקה בעצים או בזהב] [ב"י בשם ר' ירוחם נתיב ב'] ומיהו באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות. (שו"ע יו"ד, סימן רפד הלכה ב)
והרמ"א הביא את ר' ירוחם שאסר:
הגה: ואם שרטט שיטה העליונה, שוב לא צריך. וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.
א. דברי חול בכתב אשורי
האוסרים:
הט"ז ביאר את סיבת השו"ע עפ"י תשובת הרמב"ם הנ"ל, והוסיף:
ולפי זה בכל מקום שיוכל לבא לידי זלזול איזה פעם – לא יכתוב שם פסוק. (ט"ז על יו"ד, סימן רפד הלכה ב, ס"ק ג)
ופסיקה זו הזכיר לעיל בעניין כתיבת מגילה לתינוק:
אבל אותן שכותבין פסוקים על הכותל לאיזה סימן טוב, לאו שפיר עבדי דתורה חתומה ניתנה.
והוסיף גיליון המהרש"א בשם ספר בית הילל:
וא"כ לא יפה מה שרושמים הסודרים לפני פתחי חנויותיהם מיני סחורה שיש להם למכור באותיות מרובעים. (גליון מהרש"א, סימן רפד סעיף ב)
למדנו מדברי הט"ז שאין לכתוב פסוקים במקום שעלולים לבוא לידי זלזול. ומדברי המהרש"א שאין לכתוב שום דבר חול בכתב אשורי. ושני דינים אלו בוארו כבר ברדב"ז הנ"ל.
כתב הלבוש:
אסור לרקם פסוקים לטלית מפני שהוא מביא פסוקי התורה לידי זלזול … מטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות.
י"א שאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכיוון שכותבים בו תורה לא ינהגו בו חול, ולכך ביררנו בכל המדינות כתבים אחרים לכתוב הכל בלא שרטוט, גם לכתוב בו כל דברים של חול ואגרת שלומים. (לבוש עטרת זהב, רפג ד; רפד ב)
הכתב סופר (אבה"ע סוף תשובה כב) כותב שאסור להדפיס דברי חול בכתב אשורית.
לעניין הזמנה לחתונה בכתב אשורית, למרות שזה לא בכלל דברי חול (אף אם ידוע שלא יגיעו המוזמנים – ההזמנה עצמה היא כבוד המצווה), אסור מחשש שיבוא לידי בזיון, כמו טלית שכתובים בה פסוקים. מאותה סיבה כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד תשובה לב) שאסור לכתוב פסוקים בהזמנות לחתונות. אלא שהכתב סופר מוסיף: "וזכורני שגם בשטרי הזמנה של אבוהון… החת"ס זצוק"ל היו כתובים באשורית, ובלא ספק היה טעמו ונימוקו אתו דלא חש לכל זה, ומ"מ טוב לבחור בכתב רש"י או כיוצ"ב ותו לו".
תוכן דבריו: אסור לכתוב דברי חול בכתב אשורי, ואסור לכתוב כתב אשורי במקום שיכול לבא לידי בזיון. והחת"ס כתב הזמנות לחתונה בכתב אשורי, אך עדיף לא לעשות זאת כי הכתב סופר אינו יודע למה אביו התיר.
המתירים:
הש"ך מצטט את הלבוש ומוסיף:
…התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות. ואף ע"ג דרבינו ירוחם שם כתב עוד טעם לאסור [רקמת פסוק על טלית] והיינו משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים, כבר נתבאר דיתפשט המנהג להקל בזה: (ש"ך, סימן רפג ד ס"ק ו)
למדנו מדברי הש"ך שמותר לכתוב פסוקים במקום שאין חשש לבזיון (כגון תשמישי קדושה שלא נוהגים בהם קלות).
ובעניין כתבי חול, נמצא מפורש בערוך השולחן:
יש אוסרין לכתב בכתב אשורית דברי חול ולא נהגו כן, דאמרו "מותר לאמרם בלשון הקדש" (שו"ע או"ח פה סע"ב: "…בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים… דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש") וממילא ה"ה בכתב. (יו"ד, סימנים רפג ורפד)
ובסוף דבריו מסתייג קצת ערוה"ש: הי"א שאוסר לכתוב דברי חול, צ"ל דס"ל דבכתב יש הרבה סודות תלויין בתמונת האותיות… מה נעשה שהמדפיסים ידפיסו כל דברי חול בכתב אשורית ואין בידינו למחות… ואשרי חלק המדפיס כשיזהר בזה".
בשו"ת הרדב"ז שהבאנו לעיל, התבארו שני תנאים ליצירת קדושה בכתב:
1. קדושה מצד העניין (התוכן) – אם כתב דברי תורה – אסור לנהוג בהם בזיון (אף בכתב אחר או לשון אחרת).
2. קדושה מצד צורת האותיות – אם כתב אשורית – יש למנוע מלנהוג בו בזיון (אף דברי חול).
מצינו בשו"ת חוות יאיר(סימן קט) שני תנאים נוספים:
3. קדושה מצד הכוונה – רק אם כיוון לכתב דברי תורה יש להם קדושה מצד העניין או צורת האותיות.
4. קדושה מצד התכלית – אף אם לא כיוון, יש קדושה אם הכתבים משמשים לשם לימוד.
בעל החוות יאיר מקל יותר מהש"ך בעניין כתיבת פסוקים בודדים (או פרשיות) בכתב אשורי:
שאם לא כיוון לדברי תורה – למשל, תנ"ך שנדפס ע"י גויים – אין בו קדושה, אא"כ לומדים ממנו – ואז ראוי לגניזה (מצד התכלית).
וכן אחרים בכתב אשורית – אם לא כיוון לכתוב דברי תורה – מותר, ואין בהם שום קדושה (אלא, שהוסיף שיש למנוע מלנהוג בהם בזיון).
בעניין הקלף והדיו, הוא כותב: "לא מצינו שיש שיש קדושה יתרה בקלף ובדיו בשאר כתבי הקודש – אלא רק בספרי תורה, תפילין ומזוזות. מאידך, מצינו ברדב"ז ובראשונים רבים שיש קפידא בצורת האותיות – שיש בתמונתן סודות.
הרב חיים פלאג'י בשו"ת רב פעלים (חלק ד יו"ד תשובה לב) כתב שאם רוצה לכתוב סוד לחברו, ואינו מבין אף כתב חוץ מכתב אשורית – זה נקרא שעת הדחק, ומותר לכתב בתנאי שיגנז!!! ומוסיף שבדיעבד, דברי חול בכתב אשורי לא חייבים גניזה.
נותר לנו עתה לברר מה הדין למעשה:
1. בעניין כתיבת דברי חול בכתב אשורי, וכן מה שמוגדר כ"דברי חול".
2. מהי הגדרת הכתב שלנו היום, וכן אם שונה הדין בדפוס.
ב. דברי חול בכתב אשורי – הלכה למעשה
וכתב הרב משה שטערן דק"ק ברוקלין בשו"ת באר משה(חלק ג קפג) שאסור לכתוב פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל בעיתונים שרוב בנ"א הקונים אותם זורקים אותם לפח או קוראים בהם בבית הכסא משום בזיון דברי תורה. וההדפסה אינה גורעת קדושתו. הזמנה לנישואין שכתובה בכתב אשורית ממש ככתב של תורה – אסור לכולי עלמא.
כללא דמילתא: האיסור לכתוב דברי חול בכתב אשורי הוא מצד חשש לביזיון.
הכתב סופר (שהובא לעיל) הבין ש"כתב אשורית" זה הכתב המרובע של ימינו, לכן אסר לכתוב הזמנות שיש בהם פסוקים – שמא יבואו לידי בזיון. אלא שאביו החת"ס התיר (והבאר משה אומר שטעמו של החת"ס (ע"פ הכתב סופר) זה בגלל שהדפוס שלנו אינו אשורי ממש).
אך לדעתו (של הבאר משה), הטעם להתיר כתיבת פסוקים בהזמנות הוא משום חסרון כוונה לשם קדושה (כמו שכתב החוות יאיר). וביאורו:
הב"י (יו"ד סימן רעו ד"ה "ואלו") בשם תשב"ץ(ח"א קעז) ורוב האחרונים פסקו ששם שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדוש ומותר למחקו, ובמיוחד כשמכוון בפירוש שלא לקדשו. אם כן, אם בשם הנכבד והנורא כיוון שלא כיוון לקדשו מותר למחקו ואין בו קדושה – ק"ו בן ק"ו באותיות מרובעות שכוונתם לחול (בעיתונים, שטרות וכיו"ב), שלא חלה עליהם שום קדושה!! דבכוונה תליא מילתא.
זה לעניין האותיות, אך אם כתובים דברי תורה באשורית (אף בדפוס שלנו) – חלה עליהם קדושה, ובעניין הזמנה לחתונה אפשר להקל, שלא נכתב בכוונה לקדושה (אא"כ יש שם פסוקים) באותיות מרובעות. אך בכתב סת"ם ממש – מי התיר לנו? זה אסור אליבא דכולי עלמא!
כותב הציץ אליעזר:
ואפילו בכתב אשורי ג"כ יש מקום להתיר כאשר אין בזה כל דברים שבקדושה.
הרי לנו דמותר ליכנס לבית הכסא בדברי חול הכתובים בעברית וגם לרבות אפילו בכתובים בכתב אשורי. [ולמעשה גם בההיא דהרמ"א הנ"ל העלו ג"כ להיתר, יעוין ערוה"ש יו"ד סימן רפג, י"ד; רפד, ח']. (שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו סימן ז)
כותב הגר"מ פיינשטיין:
כתובה, כיוון שהוא תיקון חכמים – אינו בכלל דברי חול. שהרי אם המושג "דברי חול" היה כולל כל דבר שאינו ספרי תורה, תפילין ומזוזות היה לרמ"א לכתוב "דברי חול – חוץ מגט", שהוא אינו מכתבי הקודש ובכל זאת נוהגים לכתבו אשורית ממש. אבל לדעת הרמב"ם ור' ירוחם אפילו גט הינו דבר חול ואסור בכתב אשורי (כמו שכתב בב"י (אה"ע סימן קכו) בשם הר"י מיגאש). מ"מ הרמב"ם עצמו לא הזכיר עניין זה בחיבורו ולא הב"י בשו"ע – לכן אין זה איסור, ויש לסמוך להתיר לכתוב גם כתובה אשורית ממש. וכתובות הנדפסות בשינוי במקצת אין לחוש (שהרי האיסור הוא רק הכתב אשורי ממש). ועוד, שנהגו להקל בזה אף בהדפסת עיתונים של יהודים כשרים וכ"ש בכתובה. (אגרות משה יו"ד, ח"ג קכ)
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ט, יו"ד כד), מביא את הרמב"ם ר' ירוחם, הרדב"ז, הב"י, הרמ"א בהגה, והבית הילל שאסרו לכתוב דברי חול בכתב אשורי – ופוסק שזה עיקר הדין.
דין זה כותב הרב עובדיה בעניין כתב אשורי, אך הכתב המרובע של ימינו (אף אם כתב פסוקים בודדים) – שלא במקום בזיון – מותר, ואם היו דברי חול אף בכתב מרובע, מותר אף להכניסם לבית הכסא (רק אין לנהוג בהם בזיון או לאבדם ביד).
סיכום ביניים:
1. לדעת הבאר משה כתיבת דברי חול בכתב אשורית ("כתב סת"ם ממש") – אסורה, אך כתיבת פסוקים (והוא הדין לכל דברי תורה) במקום שיש חשש שיבואו לידי בזיון (כגון עיתונים והזמנות) אסורה רק אם כיוון לשם קדושת הדברים (לכן כתיבת פסוק לצורך צחות הלשון מותרת).
2. הרב עובדיה אוסר לכתוב דברי חול בכתב אשורית.
3. הרב משה פיינשטיין כותב שנהגו להתיר לכתוב דברי חול בכתב אשורית, וכ"ש כתובה.
4. הרב אלישיב והציץ אליעזר התירו במפורש לכתוב דברים של חול בכתב אשורי (גם במקום שיבואו לידי בזיון!).
ג. דין הכתב המרובע שלנו היום, ודין הדפוס
משמע מדברי החוות יאיר(סימן קט) שהכתב המרובע שאנו כותבים בו היום דינו ככתב אשורית לכול דבר: בימי הגמרא ברור שסתם כתב סופרים היה אשורית ואץ השטרות היו כתובים אשורית (לכן עשו יו"ט כשבטלו אזכרות מהשטרות. גמ' ר"ה). אלא שהחו"י מוכיח שאפילו בימי הב"י היו כותבים דברי חול בכתב אשורי ממש, שהב"י כותב:
והמרדכי (שבועות, פרק ג סימן תשנח) והרא"ש (נדרים, פרק ד סימן ב) כתבו בשם רבנו האי: שמי שנטול ספר תפילות וסליחות ושאר כתבי בקודש ונשבע שבועה באותו ספר, הרי היא כשבועת ספר תורה… שכיוון שכתוב בתוכן אותיות שבאל"ף בי"ת מצטרפין אותיות שלו לכמה שמות והן גופה של תורה, עכ"ל, וכתבו רבנו בסימן ר"ל. ולפי זה אפילו הנוטל אל"ף בי"ת בידו ונשבע בה הרי זה שבועה, ואפילו הנוטל ספר מחכמות חיצוניות ונשבע בו הוי שבועה אם הוא כתוב אשורית. (יו"ד, סימן רלז)
וכן כתוב בשולחן ערוך (יו"ד סימן רלז סעיף ו)
וכן משמע בדברי הבית הילל שהובא בגליון המהרש"א שהבאתי לעיל.
כתב בשו"ת באר משה:
מה שכתבו הרמב"ם והרמ"א "שאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו תורה" – אין להבין אותיות מרובעות עם התגין (כתב סת"ם)… אלא בודאי כוונת הרמב"ם שלא להשתמש באותיות מרובעות כצורות כתב ספר תורה לדברי חול. (ח"ג קפג)
מהמשך דבריו נשמע שאף בדפוס הרגיל בימינו.
וראיותיו מהב"י בשם רב האי גאון שהביא החוות יאיר, ומהבית הילל שהובא בגיליון מהרש"א. אך בסוף דבריו מחלק בין אותיות מרובעות, שמתיר לכתוב בהם הזמנות לחתונה וכיו"ב, לבין "אותיות של סת"ם כספר תורה ממש", וכותב: "זה אסור אליבא דכולי עלמא".
ההדפסה אינה גורעת קדושתו, וכן כתבו הט"ז (יו"ד סוף סימן רעא) והמג"א (לב סעיף קטן נו; קנד סעיף קטן יד; רפד), והרבה אחרונים אמרו שמחיקת שם השם מודפס אפי' ע"י עכו"ם חייב מדאורייתא.
כתב החזון איש:
נראה דאם לא אפשר בכתב סופר אלא בדפוס, אין נפקא מינה בין ספר שלם למגילה, כי דפוס אינו כוח אדם אלא ככתבו של קוף.
המבין לשון הקדש אסור לקרוא מס"ת כתוב בלשון אחרת, אבל לדידן ספר מודפס חשיב כקורא בעל פה – ומותר! (יו"ד, סימן קסז סעיפים ט-יג)
כותב הציץ אליעזר (שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ז) בפשטות שכתב הדפוס שלנו לא נקרא כתב אשורי שכותבים בה את התורה.
כותב הגר"מ פינשטיין:
כוונת הרמ"א ב"כתב אשורי" (שאסור לכתוב בו דברי חול) זה כתב של ספר תורה ממש. שהרי הפתרון לכתב כזה המובא ברמ"א (בשם הרמב"ם) הוא "שינו הספרים כתיבתם ושמו אותיותם אותיות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר" – משמע שאינו באמת כתב אחר אלא אותו כתב עם שינויים – וזה מה שמותר. לכן הכתב המרובע שלנו (שהינו אותו כתב של ספר תורה עם שינויים קלים) – מותר, בניגוד לכתב אשורי ממש שאסור! (אגרות משה יו"ד ח"ג קכ)
כתב הרב עובדיה יוסף:
בשו"ת אהל משה צוויג(ח"ב סימן מא) השיב שכיוון שהכתב המרובע דומה לאותיות הדפוס אינו דומה ממש לכתב אשורי – אין איסור בדבר. (יביע אומר ח"ט יו"ד כג-כד)
שבט הלוי(ח"ח רכח) כתב שאפשר לומר שבדפוס אין כל כך קדושה באותיות כבכתב אשורי ולא דמי למה שאמר הרמב"ם ושאר אחרונים. ובפרט שיש קצת שינוי בין אותיות שבדפוס לאותיות בכתב אשורית. וכן דעת הרוגוצ'ובי(בשלמת יוסף טו ג) שבדפוס אין קפידא. וכ"כ שאלת שלמה(סימן צג) וצור יעקב(סימן פב) – אמר כן אף בדעת בית הלל(!), ופסק שמותר להכנס עם עיתונים לבית הכסא, רק לא לקנח בהם או לאבדם בידיים.
בספר ברית כהונה(ח"ג א ו) לימד על הנוהגים להדפיס עיתונים בעברית זכות שעל ידי זה מפרסמים לשון הקודש לכל המון העם שידעו וילמדו. וסיוע לדבריו מהרמ"א(או"ח, שז טז) שהתיר לקרוא ספרי חול בשבת שילמדו לשון הקודש.
לכן המקלים בזה יש להם על מי שיסמכו ואין למחות בידם.
סיכום ביניים:
1. הבאר משה פסק כחוות יאיר וכמהרש"א שהכתב שאנו כותבים בו היום הינו כתב אשורי, ולכן אסור הנהוג בו מנהג בזיון (אך משמע מדבריו שרק אם כיוון לקדשו – הוא קדוש, ואם לאו – מותר לכתוב בו דברי חול ולא חלה עליהם קדושה). ואף הדפוס לא גורע מקדושתו.
2. הרב פינשטיין, הרב עובדיה והציץ אליעזר פסקו שהכתב שלנו לא נחשב כתב אשורי. אח"כ ראיתי בשו"ת באהלה של תורה לרב יעקב אריאל שהתיר כתב אשורי מטעם זה, בהסתמכו על דברי הש"ך וערוה"ש ש"נהגו העולם להתיר בזה", ופוק חזי מאי עמא דבר (בימינו) דאין פוצה פה ומצפצף על הדפסת עיתונים ודברי חול בכתב אשורית. וייתכן שלא ראה את דברי הבאר משה הנ"ל.
בעניין הדפוס, החזון איש פסק שזה לא נחשב לכתב (לכן כתב אשורי מודפס אין בו קדושה – מצד הקדושה בצורת האותיות. אך מצד התוכן, אם הדפיסו דברי תורה – אסור לנהוג בהם בזיון), וכן דעת הרוגוצ'ובי, אך הבאר משה הביא הרבה פוסקים שמגדירים את הדפוס ככתב ממש לעניין קדושתו.
סיכום:
נסדר את השיטות, ע"מ שנוכל להסבירן:
פסוקים בודדים (במודעות, הזמנות, שלטים של "אשת חיל" וכיו"ב) –
( החזון איש והרב אלישיב התירו במקום שאין חשש שיבואו לידי בזיון.
( הבאר משה התיר אף במקום שיש חשש שיבואו לידי בזיון (כגון עיתונים והזמנות), אם לא כיוון לשם קדושת הדברים (לכן כתיבת פסוק לצורך צחות הלשון מותרת – וראה שו"ע יו"ד רפד ב).
( ערוך השולחן אוסר.
( הרב עוזיאל אוסר, אלא עם כן כתב שלא כדי להגות בהם (אלא לנוי, לצחות לשון, או לאימון ידי סופר).
( הרב עובדיה אוסר לכתחילה, אך כותב שמי שפוסק כחזו"א (כלומר, אשכנזים) – יש לו על מי לסמוך. וכן בדפוס יש מקום להקל.
דברי תורה (סידור תפילה, לרקום הברכה על הטלית, לתלות ברכת הבית, קמיעות) –
( לא מצאתי מי שאוסר במקום שאין חשש שיבואו לידי בזיון.
( במקום שיש חשש שיבואו לידי בזיון, הבאר משה התיר אם לא התכוון לשם קדושה.
בתשמישי קדושה (גטין, כתובות) –
( גט – מותר ואף מצווה לכתוב בכתב אשורי לכולי עלמא (= אחרונים, אך יש ראשונים שאוסרים) – וראה בנספח.
( כתובה – הרב עובדיה(בח"ט, יו"ד, כד ) – הגדיר כתובה כתשמיש מצווה כמו גט והרב פינשטיין התירו. הרב אלישיב והציץ אליעזר התירו אף בדברי חול: קל וחומר שיתירו בכתובה.
דברי חול (בשלטים, עיתונים וכד') –
( הבאר משה והרב עובדיה אוסרים.
( הרב פינשטיין כותב שנהגו להתיר.
( הרב אלישיב והציץ אליעזר התירו במפורש גם במקום שיבואו לידי בזיון!
נציין כי הבאר משה פסק שאף הכתב המרובע שלנו היום נחשב כתב אשורי – לעניין קדושה ואיסור בזיון, אך מותר לכתוב בו דברי חול. אך כתב סת"ם ("כספר תורה ממש") – אסור לכתוב בו דברי חול.
מהרב עובדיה משמע שהכתב המרובע אינו כתב אשורי, ומותר לכתוב בו דברי חול (ועיין יביע אומר ח"ד יו"ד יט – כא. ופשוט שאם היה אסור לכתוב דברי חול בכתב מרובע היה אומר כן שם. כמו כן עיין בח"ט יו"ד כד באות ב). ואם הדפיס בכתב אשורית – הרב עובדיה מקל אף בדברי קודש!
נספח: בעניין כתיבת גט
ישנה מחלוקת בעניין כתיבת גט בכתב אשורי. מובא בב"י (אה"ז סימן קכו):
לשיטת האור זרוע צריך לכתוב דווקא בכתב אשורי. והרא"ש פוסל כל גט שנכתב בכתב אחר.
לשיטת הרמב"ן והרשב"א כל כתב ולשון כשר בגטין אף לכתחילה.
ומהרי"ק כתב בשם הרמב"ם שמשום קדושת הכתב האשורי לא נהגו בו להשתמש בדברי חול ואף בגט.וכן הרי מיגאש מנע מלכתב גט בכתב אשורי משום שיבוא לידי זלזול, וצריך לכתבו בכתב שלא דומה לאשורית.
נפסק בשו"ע שלכתחילה צריך לכתבו אשורית, ובשעת הדחק אפשר בכתב אחר.
ובסוף דבריו, אומר הב"י:
ועוד אני אומר שאם באנו לחלק בין כתב הדומה לאשורי לשאינו דומה לו איפכא הוא דאיכא לפלוגי ולומר שאין לכתוב הגט בכתב שדומה לאשורי כגון כתב שאנו קורין משק"י דכיון שהוא כתב אשורי צריך לכותבו כתיקון כתב אשורי ממש ואפילו קוצו של יו"ד מעכב אבל כל שאינו דומה לכתב אשורי כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הגוים וכמו שכתבתי. (אבן העזר סימן קכו אות א)
משמע מדברי הב"י שם שישנם שני סוגי כתיבה: משקי (משקייט, משאט) ופרובינציאל, באשר פרובינציאל הוא שונה מאוד מכתיבה אשורית ומשקי הוא כמו אשורי רק לא מרובע, ואף על כתב זה אומר הב"י כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הגויים. לכן ייתכן שלדעת הב"י הכתב המודפס הרגיל אצלנו היום לא נחשב לכתב אשורי כלל.
הב"י באותו סימן דן בכתב פרובינציאל באריכות, ולא ראיתי צורך לצטט דבריו כאן, מכיוון שכתב זה לא נחשב כתב אשורית – לכולי עלמא (הדיון של הב"י הוא אם הכתב כשר לגט, ומסתבר שכתב זה דומה לכתב רש"י שכל הפוסקים התירו).
סוף אותיות של התורה
אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה, תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא "וימת שם משה עבד ה'", אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה", אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב "לקוח את ספר התורה הזה", אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו". כמאן אזלא הא דאמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן, לימא דלא כר' שמעון, אפילו תימא ר' שמעון הואיל ואשתנו אשתנו.
רש"י: תניא כמאן דאמר – כל הך דקתני לעיל יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה אתיא כי הא תנא דלקמיה דאמר נמי יהושע כתבן. דתניא – פלוגתא דתנאי בהאי וימת שם משה כו'. כמו שנאמר להלן כו' – אכולה מילתא קאי דקאמר הקב"ה אומר ומשה כותב כמה שמיצינו שהנביאים כותבים מפי רבם. יחיד קורא אותן – כלומר אין מפסיקין בהן. לימא ר' יהודה היא – דאמר לא כתבם משה לפיכך נשתנו משאר התורה ודלא כר' שמעון. הואיל ואשתנו – לכתוב בדמע אישתנו.
ספרי תורה ירושלים
קניון רמות קומה 2 בחניה
ימים א-ה 8:30 -19:00
02-5828096
www.stj.co.il
רחמים
0544201516
0545255900
