ספר תורה שנותר מימי הרמב”ם. נקמה סמלית בנאצים. ספרון של אדמו”ר שמעולם לא הושלם. סיפור מצמרר על יהודי שנספה בשואה רחמים חאוי, מנהל מכון ספרי התורה בירושלים, מבדיל בין קודש לקודש

“הופתעתי לגלות סימני צמיגים על ספר התורה. מתברר שהחיילים הנאצים היו דורסים אותו עם משאיות כדי לזלזל בקדושי ישראל. הצלחתי למחוק את החרפה, וכיום קוראים בספר הזה בבית הכנסת” • רחמים חאוי מציג את הסיפורים הנסתרים מאחורי מוזיאון ספרי התורה בירושלים.

אהרן גרנות // צילום: אודי ציטיאט – כתבה מתוך עיתון שביעי

 

בזהירות רבה פותח רחמים חאוי את הכספת ומוציא מתוכה יריעות ישנות שריחן מסגיר כמה הן עתיקות. “בלי פלאשים!”, הוא מזדעק בהתרגשות ומפרק אט אט את עטיפות הניילון, עד שמתגלה מיצג מדהים בפשטותו.

“לדעתי זהו ספר התורה השלם העתיק ביותר בעולם. פה ושם יש אולי יריעות ישנות, שמונחות בכל מיני ספריות של אוניברסיטאות, אבל ספר שלם כל כך ישן? זה עוד לא נמצא”.

חאוי, תושב ירושלים שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה 41- , החל לפני כ 15- שנים לחדש ספרי תורה ישנים, אבל שום דבר לא הכין אותו למפגש המקרי הבא. “הייתי בבית כנסת תימני ליד בית שמש, והגבאי הצביע על אחד הספרים ושאל אם אני רוצה לקחת אותו. לא חשבתי הרבה, לקחתי אותו, ורק כשהגעתי הביתה הבחנתי שיש בו משהו מיוחד. “אני חוקר את האותיות בכל ספר שמגיע אליי, ולומד עליו באמצעותן. וכאן, מלבד הגוויל המתפורר, היה משהו שונה בחיבורי האותיות. משהו עתיק ממש. הן נכתבו בצורה דבוקה. האות א’ הייתה דבוק לירך, והאות ק’ דבוקה לגג – מה שמראה שספר התורה מאוד ישן, לא משהו שנכתב ב 100- השנים האחרונות, אלא יותר בכיוון של לפני 1,000 שנים”. כשחאוי הבין שבידיו ממצא נדיר, הוא פנה לפרופ’ שלמה צוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים ולחוקר האותיות הידוע, הרב יואב גוברי. הוא שלח פיסה מהספר לאוניברסיטת אילינוי, שבה יש מכון מיוחד לבדיקת ותיארוך גיל הקלף. האבחון שקיבל מארה”ב היה מדהים: הספר נכתב לפני  920 שנים, כך שמדובר בשריד מתקופת הרמב”ם.

משרבט כתבי יד במחברת

הכניסה למכון ספרי התורה בירושלים, שנמצא בקומה -2 בקניון רמות, מרשימה. מצד אחד, זהו בית עסק לכל דבר שמוכר ספרי תורה ומוצרי סת”ם. ומצד שני, מדובר במוזיאון לכל דבר ועניין – כשעל מדפים מרהיבי עין מוצגים הספרים העתיקים, עצי חיים, קישוטים, ולצד כל אחד מהם מונח לוח שעליו הסבר כתוב. הספר שהגיע מבית הכנסת התימני הוא המוצג העתיק והנדיר ביותר השמור במוזיאון. חאוי מוציא אותנו למסע במנהרת הזמן, ומחזיק בידו ספר תורה מיניאטורי בגודל 12 סנטימטרים. “זה ספר תורה של אדמו”רים”, הוא אומר. “בדורות הקודמים הם תמיד היו מסתובבים עם ספר תורה קטן, והספר הזה לכד את עיניי. גללתי אותו עד סופו, וגיליתי שהמילים שמסיימות את התורה, ‘לעיני כל ישראל’, חסרות בו. כלומר, מעבר לעובדה שהוא דהוי, מלכתחילה הוא לא היה כשר. נראה שהספר ניתן כמתנה לאדמו”ר, אבל לא הספיקו לסיים את כתיבת המילים האחרונות. אין ספק שגם זה ספר נדיר מאוד”.

החיבור המיוחד של חאוי לחקר ספרי התורה החל בגיל מוקדם. “במקום ללמוד בבית הספר, הייתי יושב ומשרבט כתבי יד במחברת”, הוא מספר. “אבי היה כותב ספרי תורה, ואת האהבה ירשתי ממנו. לא כתבתי ספר תורה בעצמי, אבל התחלתי לחקור את הנושא שסיקרן אותי מאוד.

כשהייתי בן 20 הוריי שלחו אותי ללמוד כתיבה, ולא מזמן חגגתי 20 שנים להחזקת הקולמוס. יום אחד פשוט החלטתי שמטרת חיי היא לקחת ספרי תורה ישנים ולשקם אותם. גם כשיצאתי לנופש, הייתי בודק איפה יש ספרי תורה במקום ובוחן אותם.

עשיתי את זה בסלוניקי שביוון, בארה”ב, בכל עיר שאליה הגעתי. יש קהילות בתפוצות שבהן קוראים בספרי תורה פסולים וגם ארון הקודש צריך תחזוקה, אז פיתחנו טכנולוגיות וחומרים לתיקון ושימור ספרים.

אנחנו משלבים בין חדש לישן, בין חידוש ותיקון ספרי תורה, בין שימור ישנים לכתיבת חדשים”.

לפני כשנה וחצי נכנס למוזיאון אזרח מקומי, תושב רמות, ובידיו ספר שקיבל מהסוכנות היהודית. “נאמר לו שזה ספר מהשואה, והוא היה בביתו כל העת עד שהחליט להפקיד אותו אצלנו ואולי לשקם אותו ולתרום אותו לבית כנסת. מתברר שלגרמנים היה מנהג לפתוח ספרי תורה, לרפד בהם משטחים של מוסכים, ועל הספרים היו נוסעות משאיות הלוך ושוב כדי להביע את הזלזול שלהם בקדושי היהודים. “נדהמתי לראות את סימני הצמיגים של המשאיות, שעדיין נותרו על גבי היריעות. תהיתי איך אוכל למחוק את החרפה הזאת מעל הספר, וזאת הייתה עבודה מאוד עדינה ורגישה, בגלל מצב הספר וכדי שהכתב לא ייפגע. בסוף הניקיון השלמנו כמה יריעות שחסרו, הוספנו חומר לשימור והכנסנו אותו לארון הקודש בבית הכנסת ברמות. זה היה רגע מרגש במיוחד. ראיתי בזה נקמה בגרמנים”.

אלא שאחד הסיפורים המעניינים נוגע דווקא לספר שלא נמצא כרגע במוזיאון. “יום אחד”, מספר חאוי, “התקשרו מבית כנסת בקריית שמואל שבחיפה ואמרו לי ‘בוא תראה ספר תורה מעניין מאוד’. בשביל ספר מעניין אני מוכן לנסוע רחוק… הגעתי למקום, וראיתי ספר תורה ישן שעל עצי החיים שלו כתוב ‘ספר תורה זה נמסר לי על ידי יהודי אלמוני שנספה בשואה בבוקובינה’. שאלתי את עצמי איך זה אפשרי, והתברר כמה טרגי הסיפור שמאחוריו: אותו יהודי הגיע ארצה קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא איתו ספר משם, הקדיש אותו לבית הכנסת וחזר כדי להביא את משפחתו מאירופה – אלא שאז תפסה אותו המלחמה והוא כבר לא יכול היה לשוב לכאן. הספר הזה נותר בבית הכנסת בחיפה ושם קראו בו. כשהוכנס למשכן ספר חדש, חיפשו המתפללים קונה לספרי התורה הישנים, ואני רכשתי אותו”.

הספר הובא למפעל של חאוי וחודש בו. תפרו לו מעילים חדשים והוא הוצג במוזיאון, עד שלמקום נכנס זוג יהודי מפלורידה שבא כדי לקנות ספר תורה. הספר הוצג בפני השניים, והם כל כך התרגשו עד שהחליטו במקום לקנות אותו ולהכניסו מחדש לבית הכנסת שלהם בארה”ב.